כל דבר שקורה לילד בתחילת חייו מעצב את חייו הבוגרים. הן מבחינה "חיצונית" למשל ויזואלית, והן מבחינה רגשית. לרוב, בשלבים שונים של המרד (גיל שנתיים או 18) עלולה לעלות התנגדות לחלקים מסויימים מהמרחב בו גדל הילד כמו המיקום, הנראות החיצונית והשכנים. ההתנגדות הזאת היא חלק מעיצוב הזהות העצמית, ולאחר מכן חלקים אלה שעוררו התנגדויות יחזרו בכל מיני צורות מאוד אישיות ללוות את הילד. קשה כמובן לדעת מה הוא ייקח להמשך דרכו ומה לא, למה יתנגד ולמה יתחבר, אבל מה שבטוח זה שהסביבה לתוכה הוא גדל תגדל איתו, בצורה זו או אחרת. עניין חשוב שיש לזכור הוא שלא תמיד משנה התמונה החיצונית אליה גדל הילד, אלא המשמעות שיצקנו לתוכה. לדוגמא, ילד שגדל בבית מאד מסודר ושהתרגל תמיד לראות סדר, זה לא בהכרח מספיק כדי שירצה להיות גם הוא מסודר כשיגדל. השאלה היא מי עושה את הסדר ובאיזו אווירה הוא נעשה. למשל אם ההורים מנקים ומסדרים עבור הילד, והוא מתרגל שיש סדר עבורו הנעשה על ידי אחרים ולא על ידו,אז הוא יכול לקחת את עניין הסדר מנוף ילדותו אחרת מילד שלוקח חלק פעיל בלסדר, ושמבין את החלק שלו ביצירת סדר בסביבה בה הוא חי. בבגרות שני הילדים יכולים להיות ילדים מסודרים או מבולגנים, אין לדעת. השאלה היא מה ילווה אותם מבחינת תחושות ומחשבות תוך כדי, מתוף המשמעות שאנו המבוגרים יצקנו לתוך המרחב בו גדלו ילדנו.
הרבה נאמר ודובר על השפעות המסך הן מהפן הבריאות והן הקוגנטיבי. אני רוצה דוקא להתייחס לזה מהזווית של קשר ותקשורת בין הורים לילדים, שזה בעיניי המשימה העיקרית בימינו. הרבה הורים מאוד נבהלים ממדיה כזו או אחרת, אבל האמת היא שבמעורבות אמיתית אפשר להרוויח מזה המון ואני אסביר. למשל הילד מתעניין בסדרה מסויימת, בסרט ספציפי- הוא בעצם רוצה לצפות בתכנים מסויימים שתחומי העניין שלו הובילו אותו אליהם. לנו ההורים ישנה הזדמנות, במקום להבהל מאיזה תוכן הילד שלי רוצה לצרוך, או מזה שמסך זה הדבר היחיד שמרגיע אותו, ללמוד דרך זה מה מעניין את הילד שלנו. דרך הלמידה הזאת יכול להעשות השינוי האמיתי. ההתעניינות שלנו בעולמו הפרטי של הילד יכולה לעורר שינוי משמעותי בחינוך הרבה יותר מאשר היה אילו ניסינו לשנות את הרגלי הצריכה שלו או לחסום לו את הגישה למסך. מתוך ההתעניינות ובשיתוף פעולה אנחנו יכולים ליצר גשרים ולבנות עליהם חוויות ותקשורת שאולי בסופו של דבר גם יוציאו את שנינו מהמסך יאפשרו קירבה וגדילה 🙂
חלומות רעים או טובים הם דרך להתמודד עם חוויות החיים. זו הדרך של המוח לקחת חוויות ולהפוך אותן לזיכרון או להתמודדות עם פחדים. לכן לרוב לא חייבים "לעזור" אלא פשוט להקשיב לילד. הקשבה ללא כל נקיטת עמדה או יעוץ היא לפעמים כל מה שילדנו זקוק לו בכדי להשלים את עיבוד החווייה. במצבים בהם זה ממש מפריע לתפקוד בחיי היום יום שווה להתייעץ עם מטפל ולבדוק מה אפשר/צריך לעשות.
דמויות מדומיינות הן דמויות לכל דבר ומייצגות משהו עבור הילד שלנו. חשוב להיות קשובים, להאמין לילד ולנסות לברר מה הוא מנסה להגיד לנו ולאיזו עזרה הוא זקוק. לפעמים חשיפה לדמות כזו או אחרת יכולה לעזור ולפעמים פשוט לתת לזה מעט זמן. גם פה כלי ההקשבה הוא המפתח המשמעותי ביותר. הכלי שדרכו ילד מרגיש שיש מקום בעולם לו ולכל חויית חייו. לא תמיד אפשר לעשות משהו, אבל הקשבה כמעט תמיד תגרום לכך שפיתרון יגיע מעצמו.
הכלי העיקרי ליצר שיתוף מצד הילד שלנו הוא פשוט מאד- לשתוק. מספיק לשבת איתו, לשחק איתו במשהו שהוא אוהב, להמצא על ידו בלי להיות עסוק במשהו אחר- הוא כבר יתחיל לספר. ילדים פחות דברנים ישתפו תוך כדי משחק או דרך המשחק את מה שהם רוצים לשתף. כל שנותר הוא פשוט להקשיב 🙂
הרבה מאוד חרדות, צורך רב בקבלה ללא תנאי, בלבול לנוכח מציאות חסרת ודאות במיוחד כשההורים עצמם משדרים חוסר ודאות. הורים רבים מנסים להסליל את הילד שלהם בדרכם, ולעיתים ילדים מרגישים שלא מקבלים אותם בזכות מה שהם, מה שיוצר את הלופ של צורך בקבלה, חרדה קיומית וחוזר חלילה. אם יותר הורים יהיו שם פשוט כדי להקשיב לילדיהם, העולם שלנו יהיה מקום נעים יותר לחיות בו.
שאלה ענקית שאפשר למלא איתה עמודים שלמים. אני חושב שהמסר הכללי הוא להיות שם בשביל הילד שלך, להאמין לו תמיד, לא משנה מה הוא מספר לך. להיות איתו בחוויה ובהוויה. למצוא את הדרך ללמד אותו מבלי לבטל אותו, ובעיקר להנות ממנו ופחות להבהל ממנו.
שחף בן שלום פסיכותרפיסט משפחתי, יועץ חינוכי, יזם חברתי מייסד סירות הצלה. טלפון: 0542424989
